קריאה לשינוי
עד כה הרוחניות בארץ לא הוכיח את עצמה. למרות שפע האופציות הרוחניות שקיימות , סדנאות, מורים, הילרים, פסטיבלים וכו' שאמורים לקחת אותנו למקום טוב יותר, להיות יותר אוהבים ומתחשבים, החברה הישראלית נהיית אלימה יותר וגסה יותר.
מה קורה כאן? כיצד יתכן הדבר?!
כיצד במדינה שיש בה יותר שפע אופציות גדילה רוחנית "לראש", מכל מדינה אחרת, עדיין אין לרוחניות שום השפעה ממשית על חיי היום יום.
כיצד אין שינוי מהותי, שבו נוכל לאמר, הנה, זה לא סתם איזו שהיא פנטזיה של תמהונים. יש לזה באמת בשר. זה מוכיח את עצמו. אנחנו משתנים. האלימות בבתי הספר פוחתת וברחוב ישנה יותר התחשבות בזולת. ואולי אנחנו אפילו מתחילים יותר ויותר להבין את זה שאנחנו לאט, לאט משמידים שני עמים. את עצמנו ואת שכננו.
אני רואה שני סוגים של עבודה רוחנית. רוחניות של אגו ורוחניות של אמת. הרוחניות של האגו בעצם משרתת כאופיום להמונים. כבריחה או כהקלה מהמציאות. כאן העבודה הרוחנית עדיין מתבצעת במסגרת האגו. אין חדירה עמוקה מעבר למיינד ואז, התבוננות כנה, אלא נותנים לו מסג', מקילים לו את החיים באמצעות שלל האופציות הניו אייג'יות שקיימות.
נכון, זה נהדר, מרגיע ונותן תקווה, אך זה לא משחרר. לא עושה שינוי מהותי! טרנספורמציה מוחלטת! אין כאן קירקוע, שבו האהבה פוגשת את החומר.
לעומת זאת, יש את האמת. האמת שמשחררת אותנו מהמיינד, שמראה לנו את האשליה שבזהות האישית והקולקטיבית שלנו. האמת הזו, לא רוצה לתת לנו אלטרנטיבות אחרות מהמציאות הלא נוחה שבה אנו חיים. היא לא מעוניינת להקל על המצב. היא אומרת לנו, חד וחלק, שאנחנו היא המציאות הזו. הכל נמצא בתוכנו ואם נסתכל טוב, טוב ובכנות בלתי מתפשרת, אז באמת נתחיל לראות ולקחת אחריות.
בשביל לעמוד מול אמת שכזו צריכים להיות מוכנים לוותר על הכל. על זהות ישראלית, יהודית ואישית. למחוק את הכל ולהשאר ערומים. רק אז יהיה קירקוע לאהבה שהיא אנחנו. כל עוד יש בנו שמץ של הזדהות עם הזהות היחסית שלנו, אז האהבה שהיא אנחנו לא תבוא לעולם במלוא עצמתה, ולא תחולל שינוי, כי עדיין ישנה דואליות. האהבה היא רק חלקית. יש קיר מולה. הקיר, שהוא הזהות שלנו. אנחנו חייבים למחוק את עצמנו לגמרי לטובת האהבה. להבלע לתוכה.
בתהליך שכזה, אין מקום לשום תורות רוחניות או דתיות שבהם הפוקוס הולך לאיבוד בשפע הפולקלור. הכל מצטמצם לנקודה אחת שהיא אהבה וכנות כערך עליון, בלי שום מעטפת. כאן האגו לא יכול לטוות שום סיפור. זה ישר ולעניין ובגלל זה יש לזה כזאת עצמה.
כאשר אהבה וכנות יהפכו לערך עליון, לא רק אצל הפרט, אלא בחברה כולה, אז באמת יתחולל שינוי. אם הפוקוס של המדינה היה להחדיר את שני הערכים האלה לחברה דרך אמצעי התקשורת, מערכת החינוך, אם היו מחנכים את כולם דרך כל האמצעים האפשריים, לעבוד על עצמם ולפתח אהבה וכנות, זה יכול היה להיות מפתח לשינוי חברתי מהותי. צריך לשנות את סדר העדיפויות. להחליט מה באמת חשוב לחברה. מה עיקר ומה טפל.
לדוגמא, האם מה שמלמדים בבתי הספר באמת חשוב, ומכין את התלמיד לחיים? לחיות חיים הרמונים ואוהבים? והאם התקשורת מנסה להשפיע באופן חיובי על האדם כדי שיגדל ויתפתח, או שהיא מתעסקת בקישקושים. זה הכל ענין של פוקוס וכמובן שבמהפיכה שכזו הסיכון הוא גדול. הסיכון שנתחיל לראות את השקרים שלנו, את הרוע, האגרסיביות והגזענות. ועד כמה הם משרתים כדי לחזק את מי שאנחנו.
זה יכול להיות מאוד מפחיד, כי אז באמת נתחיל להשתנות. וזה יכול להגיע למצב שבו השלנו מעלינו את הזהות האישית והקולקטיבית ונשארנו כנים ואוהבים ללא סיפור וללא הפרדה. כן, סתם עוד קבוצת אנשים חייה את חייה בפשטות.
